<h1>רבינו אברהם מן ההר — נדרים</h1>
<h2>דף כט.</h2>
[נדרים ל"ו ע"ב] בחנם. דכאשר צוני משמע בין מקרא בין מדרש. שימור. הוא נוטל שהקטנים לומדים מקרא, ומשמר אותם שלא ילכו בחוצות ויעסקו בדברים בטלים. ולא ילמדנו מקרא. איירי דאדריה לקטן, כדמתרץ. פסוק טעמים. ואפילו גדול שהטעמים אינם מסיני, הילכך מותר ליטול שכר. אין קורין. קס"ד דמקשה דאין לומדין בפני רבן שהוא שכיר חדש או שנה מה שלא קרא להם עדיין. שונין בראשון. מה שקרא להם פעם אחת לפני השבת, חוזרין וקורין לפני רבן פעם ראשונה בשבת, וכש"כ שמשלשין דאין קורין, שעיקר השכירות שנוטל המלמד הוא על ידי למדו הפרשה פעם ראשונה. ואע"ג דעביד מצוה ולא עביד שום איסורא אסור ליקח שכר שבת, משום דמחזי כמאן דאגר גופיה בשבת. שימור. שאפילו לאחר שקרא להם תחלה שייך שכירות דשימור. וליטעמיך. דסברת דבמלמד שכיר שבת או חדש איירי, אמאי קשיא לך למאן דאמר שכר שימור כי אמר שונין בראשון. ואמאי ניחא לך למאן דאמר פיסוק טעמים כי אמר אין קורין בתחלה אע"ג דשקיל שכר שבת, מילתא דלא עביד איסורא מותר הוא בהבלעה. והאי ברייתא מוקמת לה בשכיר שבת או חדש על כרחך, דאי בשכיר יום אפילו שונין בראשון אסור, שהרי שכירות נוטל היום על זאת החזרה. אלא ברייתא לא איירי בשכיר, אלא שאביו מלמדן, ובעינן שיהא פנוי למצות שבת, ואם יקרא להם בתחלה לא הוי פנוי דטירחא יתירא היא מה שלא קראו עדיין.
<h2>דף לא.</h2>
[נדרים ע"ח ע"א] אהרן ובניו. שהם חכמים. וכל ישראל. אעפ"י שאינן חכמים. שוין שחייבים משום שחוטי חוץ. דכתיב [ויקרא י"ז] ואליהם תאמר איש איש מבני ישראל. אף כאן. גבי התרת נדרים דכתיב [במדבר ל'] לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו [חגיגה י' ע"א], כל ישראל במשמע ואפילו הדיוטות. והא ראשי המטות כתיב. דמשמע ראשי המטות שנזכר למעלה דוקא מוחלין. ביחיד. שאם רצה יחיד להתיר צריך שיהיה מומחה, כלומר חכם ובקי בהלכות נדרים. ואית דמפרשי בחכמת התלמוד. לא כמו שכתב רבינו מאיר דבעי שיהא סמוך, כמו שבארנו ביבמות פרק כיצד [כ"ח ע"א] והדיוטות ר"ל דמסברי להו וסברי, לא דבעינן גמירי ובקיאי בהלכות נדרים כמש"כ שם רבינו מאיר. אבל ג' אפילו הדיוטות, דאהרן ובניו שהם ג' השוה שאר העם להם. מה כאן. בנדרים. ראשי המטות. כלומר או ג' הדיוטות או יחיד מומחה מבטלין הנדר. אף. ההקדש מבטלין. שאם הקדיש דבר וניחם על מה שהקדיש נשאל עליו ושב חולין כשהיה. ולית להו גזירה שוה דשחוטי חוץ. שאם כן ילמדו שחוטי חוץ מנדרים דראשי המטות מבטלין ההקדש ונשאלין עליו, כמו שלמדין נדרים משחוטי חוץ להכשיר ג' הדיוטות. אלא ודאי לית להו גזירה שוה, ג' הדיוטות מנא להו. מועדי ה'. דכתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם, ואמרינן [ר"ה כ"ד ע"א] קרי ביה אתם, דהיינו ב"ד, שצריך ב"ד לקבען ולקדשן ולעשותן כפי הראוי להם. והיינו שמעברין השנה ונדחים חדשי המועדות. אבל שבת בראשית ממילא נקבעת, ואין לב"ד כח לדחותה כלל, אלא יום השביעי לעולם שבת. בן עזאי. לא פליג כלל, אלא שביאר והוסיף בדברי ר' יוסי דב"ד מומחין בעינן, ובנדרים לא בעינן ב"ד מומחין, אלא אפילו הדיוטות.
<h2>דף לו:</h2>
[נדרים ע"ז ע"א] תנן התם. בסוף מי שהחשיך [שבת קנ"ז ע"א]. לצורך השבת. דקתני, קאי נמי אהפרה. או אשאלה דוקא. הפרה שייך באב ובעל, שאלה שייך בחכם. אפילו שלא לצורך. דאי לא מיפר לה השתא תו לא מצי מיפר לה. לא. דאפילו נדרה בליל שבת כשחשכה, מיפר בחול כשחשכה עד מעת לעת. והואיל ואפסיקא הלכתא כמאן דאמר כל היום ותו לא, הילכך מיפר אפילו נדרים שאינן לצורך שבת. נדרים שהם לצורך השבת, כגון נדרה ממאכל או מקישוט מדברים שהבעל מיפר אותן. איפשר. פנאי להשאל עליהן. ביחיד. מומחה. כלומר כשהתירו שאילת נדרים בשבת, דוקא כשהוא מומחה. והוא יחיד, שאין שנים אחרים עמו, דתו לא אתו אינשי למטעי ולמימר שמותר לדון דינים בשבת, שהרי הם רואים שהוא יחידי. שאעפ"י שיחיד מומחה מותר לדון [סנהדרין ג' ע"א], הרי מצות חכמים היא שיהיו עמו שנים אחרים כשידון, כדתנן [אבות פ"ד מ"ח] אל תהי דן יחידי. אבל בשלשה לא. כלומר אם יש שנים עם זה היחידי כשיתיר הנדר, וכל שכן אם המתירים הם הדיוטות שצריכין שלשה אין מתירין אותן בשבת. שאעפ"י שאין זה ההיתר דין, שהרי אין צריך כאן שום עיון ולא שום משא ומתן, שהרי הכל תלוי בדעתו של נודר אם נתחרט אם לאו, אפילו הכי לא, דאתי למיטעי ולמימר שהיתר זה דין גמור הוא, הואיל ורואים שהם שלשה, ומותר לדון דינין בשבת. ואהדר ליה אביי דהואיל ורואים כל היום שהיתר נדרים נעשה מעומד ובלילה ובקרובים, כולי עלמא ידעי דהיתר נדרים לאו דינא הוא, דכל הני [פסילי ב]דין [ואם יתירו] בשבת בפני שלשה לא נפיק מיניה חורבא. וכן הלכתא.
[נדרים ע"ח ע"א] יחידי. פירוש שהוא יחיד מומחה לבדו, אין צריך שיהיו עמו שנים אחרים, מה שאין כן בדינין, כמו שכתבנו לעיל. וישב. אלמא יושב בעינן. ובפרק הדר [עירובין ס"ד ע"ב] איתא להאי עובדא.
הכי נמצא בפירוש רבינו שלמה. [נדרים ע"ז ע"ב] רשב"ג סבר פותחין בחרטה. כלומר החכם פותח לו בחרטה תחלה, לפיכך צריך לישב דעתו יפה לעקור נדרו. ורב נחמן סבר אין פותחין. כלומר אין החכם פותח, אלא הוא עצמו מתחיל בחרטתו. ואם אינו מתחיל מעצמו אין מתירין לו. הילכך אין צריך החכם ליישב דעתו כל כך. וזה הפירוש מבולבל מאד, דהא רב נחמן גופיה קבע הלכתא בפרק ארבעה נדרים [כ"ב ע"ב] והלכתא פותחין בחרטה. אלא הכי גרסינן רשב"ג סבר אין פותחין בחרטה אלא בפתח שיעקור הנדר. והכי פתח ליה כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, כלומר אילו ידעת שכשנדרת היית ראוי לידקר בחרב מי נדרת. והואיל וצריך פתח צריך ליישב דעתו למצא לו פתח שיעקר נדרו. ורב נחמן סבר פותחין בחרטה, ובהדו תהית סגי ליה. הילכך אפילו מעומד, שאין צריך יישוב הדעת. ודוקא היתר נדרים ושבועות אינו דין שאין צריך לחכם או לשלשה הדיוטות יישוב דעת, הואיל וקיימא לן פותחין בחרטה הוא דאמרינן דנשאלין עומד ובלילה ובשבת ובקרובים. אבל היתר נדוי או חרם, שאין הדבר תלוי בדעת הנשאל אלא בדעת הב"ד שצריכים לעיין בענינו, כדאמרינן פ"ק דחולין [י"ח ע"א] לעיינו רבנן במיליה דתלו ביה טפלי. ואמרינן באלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] אמר ליה לר' אמי עיין ביה בדיניה סבר למישרי ליה וכו', דש"מ דהיתר נידויין וחרמים דין גמור הוא וצריך עיון ומשא ומתן בדבר ופוסלין בהם כל הדברים הפוסלין מן התורה בשאר דינין. אבל יחיד מומחה שרי לכתחלה, כמו שביארנו פ"ק. ואיכא מאן דדייק מדקאמר התם פ"ק דחולין שנידו הטבח על שלא הראה סכינו לחכם, אותו נדוי היה על שזלזל בכבודו של חכם, כדאמרינן [חולין י"ז ע"ב] לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם, וקאמר התם ליעיינו במיליה, ולא אמר בדיניה, ובפרק אלו מגלחין, שהיה הנידוי משום דסני שמועניה וקאמר עיין בדיניה, ש"מ שמי שנדוהו על עבירה, היתרו הוא דין גמור ובעינן ביה כל טכסיסי דין אחר. אבל נדוי שנעשה על זלזול חכם הוי כהיתר נדרים. וזה הבל, דזיל בתר טעמא. והאי דקאמר התם במיליה, ר"ל בענינו של זה הטבח אם יוכל להרויח ולהשתכר באומנותו, שהרי הוא מטופל.
<h2>דף מט.</h2>
[נדרים כ"ט ע"ב] מקדושה חמורה. היכא דאמר כל ל' יום עולה. והיינו רישא. מקדושה קלה. שלמים, והיינו סיפא דקאמר כל ל' יום שלמים ולאחר ל' עולה. בשלמא לדידך, אע"ג דאיכא לאקשויי הכי, קא מתרצת אידי ואידי לקדושת דמים, וזו ואין צריך לומר זו קתני. אלא לבר פדא קשיא, דאמר דאפילו בקדושת דמים פודן לאחר שנקצצו. אלמא לא פקעה קדושה בכדי, ואפילו בקדושת דמים. אם לא אמר מעכשו. כלומר הא דתני לאחר ל' יום שלמים, דהוי שלמים ופקעה קדושת עולה מינה, מיירי דאמר שור זה עולה כל ל' יום. ומעכשו יהיה שלמים לאחר ל' יום, דהואיל ומעכשו קאמר לא חלה קדושת עולה כלל אלא על מנת שלא תהא בה אלא קדושת שלמים מל' יום ואילך. אבל אי לא אמר מעכשו אלא לאחר ל' יום שלמים, אע"ג דאמר לדמי, לא פקעה קדושת עולה מינה אפילו לאחר ל'. האומר לאשה וכו'. דאע"ג שאין המעות בעין לאחר ל', ממה שנתן לה עתה קדשה לאחר ל'. הכא נמי אעפ"י שנתאכל הזמן, שהלכו הל' יום, ממה שאמר עתה בתוך ל' תהא עולה הויא קדושה לעולה אפילו לאחר ל'. דכיון דאמר השתא עולה, אע"ג דאמר בתר הכי לאחר ל' שלמים, לאו כלום הוא. פשיטא. דהא מעתה קדשה, ואת אמרת דקדושה בכדי לא פקעה. ולמה אנו צריכין לזה הדמיון לאשה. דהדר ביה. דלאחר שאמר שור זה עולה ל' יום ולאחר ל' שלמים חזר ואמר ומעכשו לאחר ל' יום יהיה שלמים, לא מהני כלום. התם. גבי אשה דאמר ריש לקיש דכל ל' יום חוזרת האשה בקידושין. אמירתו. וכיון דאמר עולה, תיכף הויא קדושה לעולה. והר"ם פסק במעשה הקרבנות פרק ט"ו [ה"ז] כשנויא דעולא דקדושת דמים פקעה בכדי, דאוקים הא דעולה לדמי. לבר פדא. אפילו עולא מודי בהא. ומשום דבר [פדא אמרה נקיט בר פדא]. [פדאן חוזרות] וקדושות. אלמא עד שיקצצו לאחר פדיה נמי הוי קדוש.
<h2>דף נה.</h2>
גרסינן בבכורות [נ"ה ע"א] וכו'. דכרותיה. מוצאו ויניקתו, כלומר שהמים באין משם מתחת הקרקע, וזהו דכרותיה שנסתר ואינו נראה. ממערת פמיס. דאמר דאתו, כדמפרש ואזיל. כדר' יצחק. נפקא מינה לענין טומאה. מפרת הוא דלא שתינא. כך משמע הלשון, ואמאי אסור בשאר נהרות שיש להם שם אחר. ואעפ"י שהמים [באים] משם, הרי לא אסר המים אלא שם הנהר. משלשה. הנזכרים בבראשית [בראשית ב']. [עינתא דמדליין]. מים שגבוהות למעלה מפרת והואיל והם גבוהות אינן [ממי פרת]. סולמי. מפרת הם באים ועולים [מחמת] חוזק הנהר.0...
<h2>דף נה:</h2>
[נדרים מ' ע"א] סהדא רבה. עדות גדול הוא לבני בבל שהיה מטר בארץ ישראל כשרבין מי פרת, שמי הנהר אינן רבין אלא ממי גשמים. ועיקר הא מילתא דרב לענין מילי דעלמא מתאמרה, כלומר כשיגדל פרת תשמחו ותדעו שמטר היה בארץ ישראל. מיהו נפקא מינה לענין טבילה, שמי גשמים מטהרין באשבורן, כלומר דקוו וקיימי, ולא בזוחלין. ומי הנהר מטהר בזוחלין. ואם גדול הנהר עד שהיה הרוב מי גשמים, נדון כולו כמי גשמים ומטהר באשבורן, ואם היה מיעוטו, נדון כמי נהר ומטהר בזוחלין. רב דאמר שגידול הנהר אינו אלא ממי גשמים, פליגא אדשמואל. והא דשמואל נמי לענין מילי דעלמא מתאמרה. מיהו אם רצה לומר לעולם אין הנהר גדל ממי גשמים אלא ממקורו נפקא מינה לענין איסורא שאפילו ירבו מימיו מטהר בזוחלין והוה פליגא דשמואל אדשמואל, אלא ודאי זה רצה לומר פעמים הוא גדל ממקורו בלא מטר הילכך לית כאן סהדא רבה. ואפילו שמואל מודי שלפעמים גדל ממי המטר, ויש לחוש שמא גידולו ממי המטר הוא. ולענין איסורא לא פליגי רב ושמואל. ופליגא דשמואל אדשמואל. לפרושי מילתא אתא כדפרישנא ולא קשיא דידיה אדידיה. זה עיקר הפירוש. אדשמואל דאמר שהנהר מתברכין מימיו וגדלים מעצמו. כיפיה כמו סלע שמימיו מכונסין שם ויוצאים לפעמים. אין המים. הנזחלים בנהרות מטהרין. בזוחלין. אלא באשבורן. דחיישינן שהנהר ההוא בא או ממי גשמים או ממים שנטפו ממעין ולא יטהרו אלא באשבורן, והיינו פליגא דידיה אדידיה, אם ר"ל שאין הנהר גדל אלא ממקורו, דכאן חייש למי גשמים, ולעיל אמר מכיפיה מבריך. פרת. שהוא ראש לכל הימים והנחלים, ואין לחוש שאלו המים באו מנוטפין, אלא כולן זוחלין. שהמים המנטפין מן המעין אין מטהרין אלא באשבורן. ואם חזרו ונתערבו עם הזוחלין מן המעין אם רבו הנוטפין על הזוחלין אינן מטהרין אלא באשבורן כמו גשמים.
[נדרים מ' ע"ב] וביומי תשרי. נמי שאינו גדל ממי גשמים כל כך שיהיו מי גשמים רוב. הילכך פרת ביומי תשרי כל המים הזוחלין ממנו יש להם תורת מעין. והוא הדין לכל נהר שידוע מוצאו שממעין פלוני הוא בא ואינו בא ממים נוטפין, כגון נהרות שלנו שידוע מקורם והמים נזחלים מהמקור, שמטהר בזוחלין כל זמן שלא יהיה גדל כל כך שיהיו מי גשמים רוב. ביומי ניסן. פירש רבינו שלמה [נדה ס"ז ע"א] לפי שנמחה השלג והקרח והיו גשמים הרבה ומגדלין הנהרות, והוו מי גשמים רובה ואינן מטהרין אלא באשבורן, וביומי תשרי, שהנהרות אינן יוצאין משיויין, והמים מטהרין בזוחלין, היה נותן מפץ בנהרות למטה מן המים מפני רקק, כדי שלא יהא הטיט חוצץ בהן. וכבר כתבנו בנדה פרק תנוקת דמייתי בגמרא להא דאבוה דשמואל, דהואיל ונכנס במים לא שייך ביה חציצה. ואית דמפרשי שהמפץ או המחצלת היה נותן על שפת הנהר, שכשיכנס בנהר לא ידבק טיט ברגליו, שיהא חוצץ בינו לבין המים. והר"ם נראה שפירש לפי מה שכתב במקואות פרק ט' [הי"ג] כשהמים היו יוצאים משויים בניסן מחמת הפשרות השלגים היה עושה להם מקואות, וכשהמים היו יוצאים משוויים בתשרי מפני מי גשמים, ולא היו גדולים כל כך שיוכל למשכן למקום אחר או שלא תהיה להם סכנה אם יטבלו בתוך הנהר, היה נותן מפצים בתוך המים ומקיפן סביב המים, והיו באשבורן. שהיה חושש שירבו נוטפין או מי גשמים על הזוחלין. ולקח ניסן ותשרי, שברוב יוצאים המים משיוויים בזמנים אלו.
גרסינן בפרק בתרא דבכורות [נ"ה ע"ב] תניא וכו'. הא דר' מאיר מילתא דאגדתא היא. מסייעא ליה לשמואל. לא אתברר לתלמודא עיקר פירושא דשמואל עד דמסיק ופליגא דשמואל אדשמואל, כדפרישנא. ומכל מקום מסייעא לשמואל, דודאי סבירא ליה שלפעמים גדל ממקורו, ופליגא דרב דסבר שאינו גדל לעולם אלא ממקורו. סבר לה כרב. אכתי לא אתברר לתלמודא פירושא דמילתא דשמואל, והיה חושב דקסבר שמואל שלעולם אינו גדל ממי המטר, והיינו דקאמר ואם זה רצה לומר שמואל. פליגא דידיה אדידיה. אלא ודאי לפעמים קאמר, ולענין איסורא חיישינן שמי גשמים נינהו, כדפרישנא. הילכך רב ושמואל ואבוה לענין איסורא לא פליגי. והכי דינא, כל נהר שאינו ידוע המשכתו ומקורו, יש לחוש שמא הוא בא או ממי גשמים או ממים נוטפין ממעין, ולא יטבלו בו אלא באשבורן או שימשכו ממנו שיעור מקוה או שיקיפו בתוכו מפצים ומחצלאות ויהיו המים נקוים בתוכו. וכל נהר שידוע מקורו והילוכו ואינו בא ממים נוטפין, כל זמן שלא יצא משיווייו טובלין בו בזוחלין. ואע"ג דאמרינן בפרק בתרא דבכורות [נ"ה ע"א] דדכרותא דימא פרת, ומאן דאמר לא שתינא ממיא דאתו מפרת אסור בכל מימות שבעולם ואיכא למיחש הכא דילמא מיא דפרת הוו השתא רובא מי גשמים, וכל מימות שבעולם אית להו דינא דמיא דפרת, הני מילי לענין נודר דהואיל ומקור כל המים הוא בא מפרת ואמר לא שתינא ממיא דאתו מפרת אתסר ליה בכולה מיא אבל לענין אשבורן וזוחלין אעפ"י שפרת עתה רובו מי גשמים אין אלו המקורות רובן גשמים שהרי לא נוספו המים ממה שהיו ואעפ"י שטבע מקורן בא ממי פרת אין המקרה הנמצא במי פרת נמצא במקורן. וזה אין בו ספק. ואית דמפרשי נהרא מכיפיה מבריך לעולם, ואין הנהר גדל לעולם ממי גשמים, ופליג דידיה אדידיה. ואית דמפרשי [הכי] ופסקי כקמייתא דשמואל משום דברייתא דר' מאיר דמעשר בהמה מסייעא ליה. ואית דמפרשי נהרא מכיפיה מבריך הכי, ופסקי כרב וכאבוה דשמואל, דהלכתא כרב באיסורי. ומה שפירשנו הוא הנאות לקיים דברי שמואל, ולא פליגי. וכן היא הלכה למעשה.
